יום ראשון שוב כאן השקט מרגיש כל כך קרוב. אני טובע במחשבות כבדות, כי אני לא יכול להיות איתך. המרחק הזה בינינו, שנראה בלתי חדיר, הוא מושך אותי למטה, אין דבר שאני יכול לעשות למעננו.

לו רק יכולנו לצעוד צעדים, להיפגש בחצי הדרך. התקווה יכולה לגרש את החושך, כדי שהריפוי יוכל להתחיל. לו יכולנו לתת יד זה לזו, כדי שהכאב הזה יעבור, שזמן חדש ימצא אותנו, ויופי האהבה ינצח.

אנחנו עומדים כל כך רחוקים, ושומעים כל כך הרבה סיפורים, על אל הרחמים, שמחפשים אותו מאז ומתמיד. אבל אם אנחנו מרגישים את אותה הרוח, שמקיפה את כולנו, תגיד לי, איך זה יכול להיות? שאנחנו הולכים לאיבוד בשנאה, כשהתשובה כל כך קרובה.

לו רק יכולנו לצעוד צעדים, להיפגש בחצי הדרך. התקווה יכולה לגרש את החושך, כדי שהריפוי יוכל להתחיל. לו יכולנו לתת יד זה לזו, כדי שהכאב הזה יעבור, שזמן חדש ימצא אותנו, ויופי האהבה ינצח.

אני יודע, זה כל כך קשה, לבקש סליחה, ולומר מה אנחנו צריכים. למה אנחנו כל כך חסרי רחמים? כל מילה של האחר נשמעת לא נכונה, אבל לאמת יש פנים רבות. למה אנחנו כל כך חסרי רחמים? כלואים במריבה מרה! מתי נהיה סוף סוף מוכנים?

אנחנו יכולים לצעוד את הצעדים האלה, להיפגש בחצי הדרך. התקווה יכולה לגרש את החושך, והריפוי יתחיל. אנחנו נותנים ידיים עכשיו, כדי שהכאב הזה יעבור, שזמן חדש ימצא אותנו, ויופי האהבה ינצח.

אנחנו יכולים לצעוד את הצעדים האלה, להיפגש בחצי הדרך. התקווה יכולה לגרש את החושך, והריפוי